בגמרא במסכת פסחים (ס"ח ע"ב) יש מחלוקת תנאים מעניינת "דְּתַנְיָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אֵין לוֹ לְאָדָם בְּיוֹם טוֹב אֶלָּא, אוֹ אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה, אוֹ יוֹשֵׁב וְשׁוֹנֶה. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: חַלְּקֵהוּ, חֶצְיוֹ לַאֲכִילָה וּשְׁתִיָּה, וְחֶצְיוֹ לְבֵית הַמִּדְרָשׁ. וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: וּשְׁנֵיהֶם מִקְרָא אֶחָד דָּרְשׁוּ, כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר: ״עֲצֶרֶת לַה׳ אֱלֹקֶיךָ״, וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר: ״עֲצֶרֶת תִּהְיֶה לָכֶם״. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר סָבַר: אוֹ כּוּלּוֹ לַה׳, אוֹ כּוּלּוֹ לָכֶם. וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ סָבַר: חַלְּקֵהוּ, חֶצְיוֹ לַה׳ וְחֶצְיוֹ לָכֶם. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: הַכֹּל מוֹדִים בַּעֲצֶרֶת דְּבָעֵינַן נָמֵי לָכֶם. מַאי טַעְמָא? יוֹם שֶׁנִּיתְּנָה בּוֹ תּוֹרָה הוּא"

כלומר, נחלקו התנאים כיצד ליישב את הסתירה בין הפסוק (דברים טז, ח) "עצרת לה' אלוקיך" שממנו נראה שיש להקדיש את הימים הטובים רק לעבודת ה', לבין הפסוק (במדבר כט, לה) "עצרת תהיה לכם" שממנו נראה כי יש להקדיש את הימים הטובים לצורך האדם למאכל ולמשתה. לדעת רבי אליעזר, הסתירה כביכול בין הפסוקים מלמדת, כי לאדם יש אפשרות לבחור כיצד לנהוג ביום טוב, או לשבת וללמוד תורה או להתענג במאכל ובמשתה. ואילו לדעת רבי יהושע מהסתירה כביכול בין הפסוקים אנו למדים כי יש לחלק את היום, חציו לה' וחציו לכם.

ועל כך מוסיף ר' אלעזר ואומר כי המחלוקת נאמרה ביום טוב רגיל, אבל בחג שבועות גם רבי אליעזר מודה לדעת רבי יהושע, שיש לחלק את היום גם ללימוד תורה וגם למאכל ולמשתה, ואי אפשר להשתקע רק בלימוד תורה, מהסיבה שבחג שבועות ניתנה תורה לישראל.

שואל על כך ר' יוסף דב הלוי סולובייצ'יק, בעל בית הלוי, (שהיה ראש ישיבת וולוז'ין) לכאורה הנימוק לשמוח באכילה ושתיה בחג שבועות יותר משאר החגים, בשל העובדה שבו ניתנה תורה, תמוה מאוד, אדרבה היינו מצפים, שביום מתן תורה השמחה תהיה דווקא בלימוד תורה ובתפילה כל היום  בבחינת "כולו לה'", ודווקא עליו נאמר, שכולם מודים שצריך לקיים בשבועות "חציו לכם".

על מנת לענות על השאלה, מביא הגרי"ד סולובייצ'יק, גמ' במסכת שבת (פ"ח:) המתארת ויכוח כביכול בין הקב"ה והמלאכים ובין המלאכים למשה רבנו על מסירת התורה לבני אדם.

"וְאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: בְּשָׁעָה שֶׁעָלָה מֹשֶׁה לַמָּרוֹם אָמְרוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, מַה לִּילוּד אִשָּׁה בֵּינֵינוּ? אָמַר לָהֶן: לְקַבֵּל תּוֹרָה בָּא. אָמְרוּ לְפָנָיו: חֶמְדָּה גְּנוּזָה שֶׁגְּנוּזָה לָךְ תְּשַׁע מֵאוֹת וְשִׁבְעִים וְאַרְבָּעָה דּוֹרוֹת קוֹדֶם שֶׁנִּבְרָא הָעוֹלָם, אַתָּה מְבַקֵּשׁ לִיתְּנָהּ לְבָשָׂר וָדָם? ״מָה אֱנוֹשׁ כִּי תִזְכְּרֶנּוּ וּבֶן אָדָם כִּי תִפְקְדֶנּוּ״? ״ה׳ אֲדֹנֵינוּ מָה אַדִּיר שִׁמְךָ בְּכׇל הָאָרֶץ אֲשֶׁר תְּנָה הוֹדְךָ עַל הַשָּׁמָיִם״! אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה: הַחְזֵיר לָהֶן תְּשׁוּבָה. אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, מִתְיָירֵא אֲנִי שֶׁמָּא יִשְׂרְפוּנִי בַּהֶבֶל שֶׁבְּפִיהֶם. אָמַר לוֹ: אֱחוֹז בְּכִסֵּא כְבוֹדִי וַחֲזוֹר לָהֶן תְּשׁוּבָה… אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, תּוֹרָה שֶׁאַתָּה נוֹתֵן לִי מָה כְּתִיב בָּהּ? ״אָנֹכִי ה׳ אֱלֹקֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם״. אָמַר לָהֶן: לְמִצְרַיִם יְרַדְתֶּם? לְפַרְעֹה הִשְׁתַּעְבַּדְתֶּם? תּוֹרָה לָמָּה תְּהֵא לָכֶם! שׁוּב: מָה כְּתִיב בָּהּ? ״לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים״. בֵּין הַגּוֹיִם אַתֶּם שְׁרוּיִין, שֶׁעוֹבְדִין עֲבוֹדָה זָרָה? שׁוּב: מָה כְּתִיב בָּהּ? ״זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ״ — כְּלוּם אַתֶּם עוֹשִׂים מְלָאכָה, שֶׁאַתֶּם צְרִיכִין שְׁבוּת? שׁוּב: מָה כְּתִיב בָּהּ? ״לֹא תִשָּׂא״ — מַשָּׂא וּמַתָּן יֵשׁ בֵּינֵיכֶם? שׁוּב: מָה כְּתִיב בָּהּ? ״כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ״ — אָב וָאֵם יֵשׁ לָכֶם? שׁוּב: מָה כְּתִיב בָּהּ? ״לֹא תִּרְצָח״, ״לֹא תִּנְאָף״, ״לֹא תִּגְנֹב״. קִנְאָה יֵשׁ בֵּינֵיכֶם? יֵצֶר הָרָע יֵשׁ בֵּינֵיכֶם? מִיָּד הוֹדוּ לוֹ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: ״ה׳ אֲדֹנֵינוּ מָה אַדִּיר שִׁמְךָ וְגוֹ׳״, וְאִילּוּ ״תְּנָה הוֹדְךָ עַל הַשָּׁמָיִם״ לָא כְּתִיב. מִיָּד כׇּל אֶחָד וְאֶחָד נַעֲשָׂה לוֹ אוֹהֵב וּמָסַר לוֹ דָּבָר, שֶׁנֶּאֱמַר: ״עָלִיתָ לַמָּרוֹם שָׁבִיתָ שֶּׁבִי לָקַחְתָּ מַתָּנוֹת בָּאָדָם״ — בִּשְׂכַר שֶׁקְּרָאוּךְ ״אָדָם״, לָקַחְתָּ מַתָּנוֹת.

כוונת חז"ל במדרש, לבטא את הנקודה, כי התורה ניתנה לנו רק משום היותנו בני אדם. ולכן, מסביר בעל בית הלוי, דווקא בשבועות, דווקא ביום מתן תורה חובה לאכול. האכילה מסמלת את העובדה שאנו לא מלאכים. אם אדם רוצה לצום ביום רגיל, או לפי רבי אליעזר אפילו ביום טוב, מותר לו. אבל בשבועות אסור. התורה אינה מנותקת מהחיים התורה לא מטיפה לפרישה מהחיים התורה היא החיים. חז"ל אומרים הסתכל באורייתא וברא עלמא. העולם נברא באופן שמאפשר לחיות חיים מלאים על פי התורה. וזוהי כוונת חז"ל במדרש שהבאנו, ללמדנו שזכינו לקבל תורה רק משום היותנו בני אדם על כל המשתמע מכך.

וזאת באמת המשימה שלנו לחיות את החיים במלא מובן המילה לפעול בכל שטחי החיים מתוך תורה.

זאת אולי הסיבה שהתורה מסיימת את סיפור מעמד סיני הנשגב בפסוק (דברים ה' כ"ו) "לֵךְ אֱמֹר לָהֶם שׁוּבוּ לָכֶם לְאָהֳלֵיכֶם. וְאַתָּה פֹּה עֲמֹד עִמָּדִי וַאֲדַבְּרָה אֵלֶיךָ אֵת כָּל הַמִּצְוָה וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תְּלַמְּדֵם וְעָשׂוּ בָאָרֶץ אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לָהֶם לְרִשְׁתָּהּ" וכותב על כך המלבי"ם "לכן לך אמור להם שובו לכם לאהליכם שתופסק מכם המלאכיות וההתפשטות מן החומר ותשובו להיות בני אדם… ועשו בארץ רוצה לומר והם יקיימו המצות בארץ אשר אנכי נותן להם לרשתה להיות כבני אדם בארץ, יורשים אותה ועובדים עבודתם לא כצבא מרום נפרדים מן הארץ"

והיה אומר על זה ר' שמחה בונים מפשיסחה, כי זוהי התכלית האמיתית של מתן תורה, לא מי יעלה בהר ה', אלא מי יקום במקום קודשו. היכולת שלנו לקחת אתנו את התורה וליישם אותה כחלק מהחיים.

"אשרינו מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו ומה יפה ירושתנו"